"מסע הנשמות"

הפרק השביעי – אגדה מתוקשרת מאת: דרור משולם
נכתב בברלין

פרק ראשון

בזמן החיים עצמם, יזדמנו מבחנים אשר מעמידים את כל הידע במקום של הזדמנות. מה נלמד, מה חלחל ומה עדיין מתעקש.
בזמן הלמידה אין תמיד אנחנו מוגנים - במקום ובזמן שמוכרים לנו - ומהווים ביטחון.
מה קורה לנו ברגע ההתמזגות?, כאשר אין בידינו לבחור את הסובב הידוע, אלא רק את האמת הפנימית המובלת מתוך ביטחון בידע, וכל המגונן – המוכר, אינו מתקיים.

שים לב, זוהי ההזדמנות של הגוף.

מה חלחל לתאים המתקיימים בזמן ההוויה ומה עדיין מתדפק על פתחם..
אתה מודע, מאמין, יודע ומרגיש-שולט ביצירה הידועה..
אך כאן יש ומסביבך מאתגרים חדשים, על אף היותם מוכרים וידועים.. והנה, אותן תמונות מתדפקות על דלתך ומתפוגגות מבין האצבעות.
הרי המשותף לכל מצב ולכל מקום הנו אתה, הבוחר בזמן הווה.
הרי כל שניה הנה הזדמנות חדשה, אם רק תזכור להוביל אותה מבחירה מודעת.
כל שניה הנה אתה, הנושא אל תוכך את המשמעות.
אם אתה מצליח לתמרן אל תוך האמת הרגשית שלך, הרי לא אדם ולא מקום ולא מצב, לא יצליחו להתנגש עם הבהירות המובילה ועם היותך הבוחר, מזהה ויוצר כל רגע ורגע מתוך שמחה.

למה עיתים אין תוצאה במקום זה?
אולי הגוף מאותת לך מתוך החוויה, את שעליך לשנן:
לא החיצוני הוא המוביל, אלא רק האמונה הפנימית וההתמסרות.
עיתים עדיין הננו זקוקים לאישורים, לחיזוקים, להרגשה של ביטחון. אך התעורר.. המקום הזה שקיים בך הגיע אתך וממשיך
אתך לכל מקום.
אתה הוא המקום והזמן והמצב – הסיבה המעשה והתוצאה.
רק תזכור לשמוח על כך והשמחה תבוא ותעטוף.

פרק שני

שפות זרות.
אנשים ארוזים בתוך המלחמות, הזיכרונות, האהבות, האכזבות..
ואתה אתם. באת והתדפקת על דלתם והתמזגת אל תוך החומרים הדורשים את ההשתלבות.

כל אדם נושא עמו את צרכיו ואת חלומותיו ואת תשוקותיו ואת הבהלה.. ואתה אתם.
מה לפרק ראשון?, איזה סדר מחודש לארגן במקום המשותף?
ומה לספוג?.. מי אתה בתוכם?, מה הם למולך? ומה הביחד מזמן..
האם הכלום, הריק, הציפייה והאכזבה מעצבות אותך ומעידות על בדידותך?, על החסר?, על הכמיהה האורבת לפתחך ומאיימת לקלקל?..
כמובן, התמהון.. כמעט שמחת-הגילוי.. אני לא מחוסן.. לא הקפדתי לשנן..

אני במסע שמעצם קיומו, צריך להביא עלי את האושר על עצם קיומי. ומלחמה פושטת באיברי.
הזיכרונות, החלומות, הדמיונות המשתלטים על הכל ומייצרים כללים מתנגשים.
ואם רק תתבונן במראה, תגלה את שפת הגוף מזדרזת ומאמצת את הכללים החדשים.. ואתה הרי הצבת אותה למולך ועל מה הפליאה?.. על המקום?, על המצב?, על הזמן?, הרי אתה בקשת אותו וייצרת את החוויה. התסכים לפנות לה מקום להזדמנות?,
ללמידה?, לאהבה?..
הרי ניתן בפשטות רק להסכים להתאפס אל קו הזינוק המתקיים בך
בו זמנית, להסיט את המסלול להליכה בשביל הטבעי לך והמלביש את הליכתך בתוך החלל המארח, בעודך פשוט בוחר בך!, בשבילך! ומתוך כך, פתוח ומתחלק וזורם בתוך המרחב, ללא חרדת ההתנגשות.. מה המסלול שלך?, מהו נתיבך?, מי אתה?,
לאן אתה הולך? ומהיכן באת?
או מי אתה באמת?
תתבונן.

פרק שלישי

והבוקר עלה.
לעיתים אור של יום, מסמן את תחילתו של המשך שניתן להגדירו:
מכאן ועד כאן.. ומעכשיו אחרת!. לתחום.
ויהי בוקר ויהיה ערב, יום ראשון..
האם ניתן באמת להגביל ולתחום כל מקום חמקמק כמו רגש או תחושה?.. מעתה זהו, תם זמנך?.. הרי על ידי המקום המשנן, למדת שכך רצוי להיעשות: "תן מרחב להרגשה, אך אתה הוא המחליט מתי נסתיים תפקידה".. – ההבדל שבין המסר, לעכבה.

האם ניתן בדנדון פעמוני הכנסייה המתפרץ מחלוני, לתחום גם את הזמן המשתוקק להתמלא?, מן פרץ התלהבות שכזה, משונה בלהטו, מעין כמעט שמחה לאיד.. מול השתלטות ההלם בכל איבר ואיבר בגופי, משם אל התא ואז מה?.. בהלה?, עצב?, רחמים?, פליאה?.. או לקיחת הזמן לתובנה, לבירורים..
ופירורי ההבנה מתרחקים ומתקרבים, נפרדים לכיוונים שונים או יוצרים שלם.
האם זמן הנו המרכיב המדביק את כל פיסות הידע?, אולי..
אין לך שעון ולא זמן שידריך אותך בתחנות ההליכה.
"תסלח לי, מה השעה"?.. – תשובה. חיוך. זה עובד!.
אתה נזכר שיש גם משהו שמצליח להתמלא ללא זמנים, מעבר לזמן, ללא קשר לכיוונים. אתה פה.

פירורי זמן, פירורי חמלה, חום, התייחסות, תמיכה, חיזוקים, אהבה..
מה כל זה קשור לזמן? לשעון המתקדם ללא שפיטה, בין אם תמלא את מחוגיו באושר או בהחמצה?..
וכלום יש בו בגלגל הזמן, בין גלגלי שיניו, את מרכיב השפיטה?
או אתה הוא המתעקש לאמצם.. והנה, לא הרגשת כמעט והזמן עבר.. והזמם קיים ולפתע קל לך יותר ממשא הדקות. כבר לא עמוס וכבד ממרכולתם, אלא החיוך נבט ומפציע ומסמן לך ברישול: "מה, האמנת שלא?, באמת באמת חשבת שכל זה נגדנו"?
ושהזמן באמת אויב או אורב"?..

ואז הצחוק הגדול עולה ופושט ומתפרץ ומטלטל..
והאם גם לו יש זמן וסדר?, משלו?..

אז איך הכל נזדמן לסדר הגדול? – באיזון של השען החכם!.
שזוכר שהמחוג הגדול הוא למען הדקות והקטן יסמן את השעות.
שזוכר, מאין בא ולאן ילך. שיש בגלגל השיניים את הסכנה שבהיעצרות ובידיו הזריזות, את המיומנות להוליך שנית כל קיפאון, אל הסדר והמרחב החדש. ואין חדש.
יש כל רגע ורגע ורגע ורגע..
ורוגע והרגעות..
ועוד רגע שמחכה להיות.
אתה.
 

פרק רביעי

בין כל מה שהותרנו מאחור ומה שנברא במהלך, מתקיים המסע.
למסע זה לקחתי את עצמי וארזתי לתוכי בחופזה את כל הדרוש להתפוגג.
את שהשארתי מאחור, אהבתי. ועודי מלטף, כמו תיבת סתרים של אוצר ידוע וברור, שנוסך נימה של בטחון.
יש בי את ההשלמה.
יש מקום שהוא עבורי ויש מקום שהוא שלי – ויש אותי שם.
וה"שם" שלי, יכול להיטמע במסעי או להתממש במרחב המשותף מרחוק. לגעת ולהיפרד ולשוב לחיבור המרגש, מעצם היותו מביא עמו שק של הפתעות כמו "סנטה-קלאוס" בערב חג המולד.. והרי נולדתי כל פעם מחדש ומצאתי את מקומי שוב ושוב בפליאה..

האם מול מתנה, נוכל להפריד רק את הערך המובלט?
היכן המקום החשוב שעיתים סמוי מן העין?, היכן הנסיך הקטן?
ומהי שושנה?.. ולמה לא ניתן לשטות בכל הסיפוקים הרגעיים ולהביט במרחב הפרוש, המשקף אל מול עינך בפשטות את התמונה הרחבה?.. מה הרי ברור מאליו עד כדי כך שתרחיק אותו מסדר העדיפויות?..
איך ניתן להחמיץ את הפריחה של הפרח למולך, רק על מנת להבין שברגע קמילתו ניתנת לך חירותך?
האמנם אתה הוא המשפיע על התהליך שבטבע? או שמטבע – הדברים, הטבע נמצא גם עבורך במפגש איטי ומהיר זה ומה שתדע לקבל מידיו תהיה המתנה הגדולה?, התהליך ולאו דווקא התוצאה.

אנשים מתקשטים כמו בנוצות הטווס ופורשים כנפיים.
ואתה, חפצת לעוף למולם..
אך הרי אותה ציפור אפרורית וקטנה, מתמסרת למרחב ומנתבת את מסלולה.. באותה המידה שבה תלקט את כתמי הניסיון על כנפיה,
תנסוק בבטחה במסע המוביל אל התחנה המיוחלת,
עד לפעם הבאה.

אותו טווס, שיכול לקלוט את שגבולות הזוהר הצבעוני שבו יסמנו,
האם באמת יצליח להרים עוף ולקלוט את המרחב המשתקף מהמבט הגבוה?..

אין צורך לך בהתחפשות, בהתקשטות.. ואין הגון בהתעלמות.
רק המידה המדייקת: להלביש נפשך בכל רגע ורגע בכסות אותה יצרת למענה. ואותה, המכסה במידה מושלמת את פניה, לא פחות ולא יותר.. כמה שנתבקש מתוכך במידה המזמינה..

ואז שק ההפתעות מתגלה על כל גווניו.

מה הביא אותי לבחור דווקא את העטיפה הזו?, מה ארוז בה?
ואיך פתחתי לי את האמירה מתוך הנתינה?..
מה הרי ברור מאליו ללא ההערכה ובלי הוקרת התודה?..

איך אלמד מה לא, אם לא אבין מה כן?, איך אחכים ואזכר עוד קצת, כל פעם מחדש, אם לא אאמין ואתמסר?, אם לא אלמד לקבל?..
והרי אין יכולת נתינה אמיתית, ללא הידע לקבל.
את מה שמגיע.
את מה שמגיע לי.

מגיע לי.

תודה.
 
 

פרק חמישי

למען הבנת הכלי המושך בעדנו, עלינו להכיר את גופנו.
להתנהל בתוכו בהרמוניה מטפחת ומתקיימת על התן-וקח של הכלי האוגר עבורנו את הלמידה.

אתה הולך, פוסע רגלי ברחובות זרים וארוכים. מזמין קפה.
יושב מעט. מתבונן.
האם באמת החיוך הזה שספגת לתוכך יהווה זיכרון משמח על התום והשפיות שמתגלה לפתע?, מנצנצת כמו אגל טל בקרנה של שמש חורף עמומה?.. האם הגשם שניתך פתאום על המדרכות המתרוקנות,  ייחקק כשעת ברכה? או שבזמן אמת ירחיק אותך גופך אל מחוזות מקבילים, שאין בידם לאחוז ברגע השוטף.

אותו אדם הפורט צלילים על מיתריו למולך ופיו נושף את שנפשו מלקטת אל מפוחית הפה.. האם תתבונן בו בעצימת עיניים מתעופפת אל מחוזות הקסם המתנגן?, האם תתבונן בעיניו?,
האם תרחיק ותתעמק אל תוך עינייך שלך המתמסרות לחג?..
הניתן לעצור את כל העולם מסביב ולחגוג?
הניתן לשמר את יומן השעות המשתנה מחגיגה לחגיגה, בתוך הלב? ומתוך הנשמה אל עומק הגוף – ולהתרווח?..

-שתי רגליים חזקות. פוסעות ומסמנות את נוכחות עקבך במסלול המזדמן.  שתי ידיים, רפויות או מחבקות.  עיניים.
הו, העיניים האלה שמקיפות את הכל.. מה הצל ומה קרן האור שבזווית?..

ונגן הרחוב מתעקש : ho, what a wonderful day..  ועיניו, האם
נעצמות באמונה או מחשבות את מטבעות הצלילים המוזמנות אל כיסיו?.. המתח. יאהבו או לא. יפתחו לי את ליבם?, את כיסם?,
יעזרו לי לפתוח בתמורה את נפשי?..
והאצבעות נוגנות והפה נושף והעיניים עצומות ומצפות.
חיוך. סיבוב מהיר בין החום האנושי, ברק של תקווה..
חיוך גלוי, צביטה נעלמה ואתם נעלם גם הוא, לשולחן הבא.
חוזר לאסוף עוד מטבע, משתאה על הכיוון שקולט בעטי: "מימין לשמאל", הוא צוחק בגרמנית, משלשל את המטבע לכיסו וממשיך ישר בדרכו, לא ימין ולא שמאל.
האם גם הוא זוכר להניח את עיניו על מה שמולו? או שמתוך המרוץ המצפה והבהילות המסנוורת עד כדי מטרה, הוא שוכח לעצור לנשימה, למתיחת האיברים ברוח.. ופשוט ללקט ממה שזימנה לו המנוחה ?!..

-גם אתה מתעמל?, שואלים אותי במכון השרירים..
אני, בחופשה.. חייכתי ויצאתי למסע. 

פרק ששי

והשמש זרח. וחומו הרעיף על העיר הגדולה ממרכולתו המפתה.
הנה החום שמורעף על הארץ וכל מה שבתוכה, במנות של נדיבות ללא תנאי.

גם פה היזהר.. ללא הגנה אין גופך יודע את כמויות האור המדייקות לו. גם פה מתוך ההפתעה, ניתן להיאחז בכל המזדמן ללא הבחנה ובלי גבולות.  ואתה מתמסר.  משיל קליפה ועוד אחת.
מייצר לך פינה בתוך האספלט והבטון, במין בועה ירוקה ומתקלף.
ואתך אנשים זרים שהאור מחבר וקרני השמש טווות עולם משותף
על פיסת הירוק ומחלקת את הכל למשותף אחד גדול המתחלק עדיין לקבוצות, לזוגות, לבודדים.. אשר המחבר אותם יוצא מרקיע התכלת החמים ומלטף את הכלל בכסות של קרניים לא נראות.

מחר ירד הגשם.

עכשיו משמעות כפולה לרגע המזמין.  להספיק ולספוג, כי החום הממשי על סף סופה.  פתאום, הרגע מתקיים בלבך ביתר חשיבות וטעם.  עכשיו, כל דקה תקרב את ההתקדרות והזיכרון המחמם יהווה שוב חלום מתעתע, תקווה כמוסה, או החמצה..  להספיק לספוג לתוכך את ההזדמנות.   והשמש הרי זרח ושקע וחימם באורו כבר מליון שנה..  והנה מצליח הוא שוב, להפתיע ולהקרין מאורו בכל רגע מחדש..  והתחדשותו של היש, אל מול ואחרי האין, מותירה את האדם נוגע גם הוא כל פעם מחדש, במשמעות היחידה שמביא אתו הרטט..
ומחר ירד הגשם.

אנשים ערומים מול אמיתותם.  מפקירים את עורם המגונן אל היספגות החיות לתאי גופם. הידעו לשמר את התחושה?, להניח לה להיטמע ולזרוח מחדש בכל רגע שבו יבקיע רעם?..
משחקים, מתמתחים, מפקירים איברים בזוהר, מעין חופש עלי אדמות באמצע היום המפוהק שלפתע הפך ליום הנבחר ללא כל התכווננות מצדו, על אף הפיהוק הממושך הפולט כרגע שמש..

ומה יכסו על גופם לכשיתייתם הרגע מחומו?, את אותן שכבות ישנות שיגנו על המשאים-ומתנים אשר ארבו לצד העונג בדממה?
או שחומה הספוג של התכלת תתפשט בניהם ותלחש בחיוך שקט:
ומחר ירד הגשם.
והשמש כבר בפנים. 

פרק שביעי

וכולם רוקדים.

שפת הגוף.

סדנה – מסע הנשמות    מאת : דרור משולם
במבוכי הצ'אקרות. המסע בגוף הפיזי.