קוראים יקרים,

מקווה שהשבוע הזה עזר לכולנו להתחבר עוד קצת אל האור. כי הרי רק האור מגרש את החושך, גם בחיינו האישיים. כשיש מצב שבו אדם נתון ללחצים, הרי מה עדיף? להישאב לתוך המערבולת ולפעול מתוך בלבול, פחד או כעס? או להביא את האיזון והשקט לתוך חיינו ולפעול ממקום מאוזן יותר של בהירות ונקיטת עמדה בונה? כך שבאם יש מצב של קושי, הדבר הראשון לאחר התגובה הרגשית הוא להירגע, לקבל את המצב כמו שהוא, כלומר ליצור מבט מנותק ומרוחק על הדברים, בצורה עניינית ורציונאלית ולא דרך הרגשות ולראות את האפשרויות העומדות לפנינו כיעד ומטרה. ככל שנאמין ביכולותינו, נוכל לפעול מתוך ערך גבוה ולא מהמקום המבולבל והמופעל רגשית. כלומר לא רק בחנוכה.. האור יגבר על החושך וייתן לנו את האפשרות להמשיך ולייצר נסים, בחיבור אל עצמנו ואל הבריאה – מתוך הבורא שבתוכנו שסומך על עצמנו, על התהליך ועל החיים בכלל.

כמו במערבולת בים, יש מצב שסוחף אותנו. אם נתנגד ונאבד את העשתונות, נחלש ונבלע מים עד טביעה. מערבולת בנויה כקונוס. רחבה בחלק העליון וצרה עד הגרעין בבסיס התחתון. אדם שישמור על קור רוח, אורך נשימה ויתמזג עם הזרם (יהיה בקבלה), אם לא יתנגד, יסחב לבסיסה של המערבולת (של הבעיה) עד לשורש, שממנו יוכל לנתב את עצמו לדרך מילוט וליציאה. רוב הבהלה הרי לא מגיעה ממה שקורה בזמן אמת, אלא בגלל מה שאותה בעיה משקפת לנו כפחד, כניסיון רע וכאיום שמוכר לנו מהעבר. יש לזהות את מה ששייך לרגע האמת ולנתק את היתר שלצורך העניין לא שייך להווה, אלא למה שמוצף עקב הסיטואציה מתוך מקומות של טראומות ישנות, ייתכן אפילו שמודחקות ומערכת אמונות של פחד. הפחד משתק אותנו. אך שימו לב, גם לו יש תפקיד: יש לו מקום בתוכנו כמערכת אזהרה. פחד יכול לאותת: שימו לב, סכנה.. אך ברגע שקיבלנו את המסר יש לשחרר אותו ולבחור בדרך הנכונה לפתרון. ממקום של ערך.

אם אנחנו לוקחים את המושכות לידיים הכול בסדר. אם הפחד משתלט עלינו זה כבר סיפור אחר, אנחנו הופכים לקורבנות ולא ליוצרים ואז החרדה מכוונת את הכול. בדיוק כפי שאם יגיע אלינו שליח עם מברק. נקרא את ההודעה ונשחרר אותו. אין סיבה שנשכן אותו בסלון לחודש.. הוא היה שליח חשוב עבורנו שסיים את תפקידו. בכלל, לשחרר את מה שסיים את תפקידו בחיים עבורנו, הנו נושא חשוב לא פחות, שנרחיב עליו את הדיבור בהזדמנות קרובה.

תודה על המשוב החם שמגיע אלי ועל התרחבות מעגל הקוראים שמלווים מדור זה בעקביות ומתחברים אל הסיבה לקיומו, צמיחה רוחנית.

השבוע פנתה אלי ראיסה ובקשה שארחיב ואפרט על ההבל בין חייב לרוצה.

אנרגיה של חוב הנה אנרגיה של כובד, שיושבת כמשקולת בין החייב לזה שחייבים לו, או בין "החייב" למטרה. אין זו אנרגיה מומלצת, מכיוון שתמיד ישנה תסבוכת של קשר לא נקי אשר מעלה אשמה וכעס ובסופו של דבר הרבה פעמים, ככל שנמשך הזמן, גם בריחה ושיתוק.

כלומר בריחה ולא בחירה. הרי בכל פעם שנראה את המטרה או את האדם שמייצגים את ה"חוב", נחוש בתסבוכת רגשית, באי נעימות ובהתגוננות שתעלה מתוך ה"אגו" את הצורך להיות צודקים ולאו דווקא חכמים. אדם שמסתבך בחוב, תמיד ירגיש קורבן עד שלא יפתור כיוצר את הסיום של אותו חוב.

הרבה פעמים אנחנו אומרים: אני "חייב" כסף/ למצוא עבודה/ זוגיות וכד'..

מתוך נקודת מוצא של חוב, אנחנו באים משורש של חוסר ולא של שפע. וחוסר מושך חוסר – תמיד!. דומה מושך דומה ותדר מושך תדר.

אנחנו "חייבים" מנקודת מוצא של חולשה - כאילו שזה רק מה שיציל אותנו. אנחנו הופכים להיות תלויים ומסירים בעצם אחריות: מה לעשות, זאת לא אשמתי – זה לא קורה.. מיותר לציין שמודעות של שפע צריכה לבוא ממקום נקי ומאוזן בין קבלה ונתינה ומהרגשה שאני ראוי ושמגיע לי.

כאשר אדם רוצה , הוא חייב לשאול את עצמו מספר שאלות. מדוע אני רוצה? מאיזה מקום מגיע הרצון הזה? מה"אגו" או מה"ערך"? מה אני עושה בכדי ליישם את רצונותיי, האם ישנה התאמה בין הבחירה למעשה?

כלומר הרצון שלנו חייב להגיע מבהירות שלפני הכול מגדירה נכון: מה אני רוצה? . כשאדם לא יודע מה הוא רוצה, איך יוכל לבקש? ואם לא ידע לבקש, איך יוכל לקבל? הרצונות שלנו צריכים להיות באינטראקציה מלאה להרגשת בהירות וערך. אני מאמין בזכותי המלאה, אני ראוי ואני יוצר את חיי ואת המציאות ממקומות אלו. אדם שניגש להגשים את רצונותיו חייב להאמין באמונה שלמה. אם נשאל אותו לגבי הרצון שלו: כמה אתה מאמין שתוכל להשיג את מה שאתה רוצה, בין 1 ל-10? הוא חייב לענות 10.

כי אמונה יש או אין, אין חצי אמונה. מי שרוצה, חייב להאמין שמגיע לו ושהוא מסוגל להגשים את רצונותיו, גם אם בהדרגה בבחינת לאט אבל בטוח. בכלל צריך לשחרר את מושג הזמן. לכל דבר יש את הזמן הנכון לו על פי מי שאנחנו. ואנחנו הרי משתנים. אישה שאמרה לי שהיא מרגישה החמצה על שלא התגרשה לפני עשר שנים והיום כשזה קרה היא מרגישה בזבוז, שופטת את עצמה לחינם. הרי אם הייתה יכולה לבצע את רצונה לפני כן, זה היה קורה. אם רק היום זה התרחש, זה הזמן שהיה נחוץ לה על מנת להגשים את רצונה. כמובן שניתן לזרז את התהליך - אבל אין קיצורי דרך.

אין מקרה ושום דבר לא סתם. אנחנו עושים את מה שאנחנו חושבים כנכון לאותו הרגע ואת מה שאנחנו מסוגלים. אם היינו יכולים אחרת, היינו עושים. כך שלא מספיק לרצות, יש את הצורך גם להאמין ולעשות. והחוויות שבדרך הרי מהוות עבורנו את הלמידה והצמיחה האישית וכן, -אנחנו משתנים. הרצונות שלנו משתנים. יש רק את הצורך להמשיך ולהיות קשובים לעצמנו ולרצונותינו ביושר פנימי ובאמת רגשית. באינטימיות גמורה עם עצמנו, שמקבלת כל דבר בתוכנו ללא שפיטה. זה מי שאנחנו באהבה. את כל היתר, יש בידנו לשנות בזמננו ועל פי יכולותינו. אין אדם מושלם, יש אדם שלם וחיים שלמים לצמוח ולתקן כל מה שנבחר. תבחרו נכון, כי החיים כבר התחילו.. ובינתיים הרבה ברכות של אור ואהבה גם ממני. עד לשבוע הבא.

שלכם, דרור.