מאוזנים.

מאוזנים. על פי כל אמות המידה היום, אנחנו מבינים שאיזון הנו שם המפתח בכל הקשור להתנהלות יוצרת בכל תחום בחיים. להיות מאוזן, פירושו להגיע לנקודה בה הכל זורם על מי מנוחות. בהרמוניה ומתוך אפשרות להיות במיטבנו מול כל התמודדות ומול כל אדם. האמת היא שלהיות מאוזן, פירושו להיות בקבלה מלאה לפני הכל, של עצמנו ומתוך כך גם של האחר. איזון הנו אמצע של שני קצוות. כאשר אדם שלם עם עצמו, ישנה האפשרות לקבל את כל המרכיבים של השלם - ובשלם יש הרי את הכל. את הטוב והרע, את היפה והמכוער, את האהבה והשנאה וכד'.. הרי איך אדם ידע מהו שיתוף, אם לא יבין מהי בדידות או איך נדע מה זה שפע אם לא נחווה את החוסר.. כך שעל מנת להגיע למצב של איזון, עלינו להבין את שני הקצוות המרכיבים ותומכים ככלים שלובים זה בזה, בדיוק כשם שכאשר ישנו לילה אצלנו, בחצי הכדור השני עולה  הבוקר. כמו שבלתי אפשרי שיהיה רק יום, כך הלילה לא רק שהנו הכרחי, אלא שאין יכולת קיום של האחד ללא השני. כלומר שעל מנת להיות שלם - ומכאן להיות בשלום פנימי, אנחנו צריכים לפני הכל להיות באהבה וקבלה לכל מי שאנחנו. להוריד לחץ. זה בסדר לא להיות בסדר.. רק מכיוון שאנחנו פה, על מנת לשפר - ומטעויות לומדים. השאיפה למצוינות, לתעודת הביטוח, לאישורים של הסביבה, לצורך באהבה.. פועלת כנקודת מוצא המגיעה מתוך ה"אגו". מתוך הדימוי העצמי הנמוך. הצורך להיות צודק. התלות בהרגשה שאוהבים אותי. כאשר האדם אוהב את עצמו במידה מספקת, אין הוא בתלות לאהבת הזולת. זה נעים להיות אהובים, אך לא נוצרת דרמה כאשר מישהו לא. זה לא אומר עלינו כלום. זה אומר על הטעם של האדם השני, על הבחירה שלו, על ה"ביחד" הלא מתחבר. לא עלינו. איזון יכול להתייצב רק על ידי עבודה פנימית. חוסר, יכול להתמלא רק מתוכנו. כאשר מתקיים מצב שאנחנו מרגישים את הכוח והזהות שלנו על ידי מעמד, כסף, חיבור לתפקיד, דרגה או שייכות למישהו נחשב, הרי הכוח המדומה הזה יתקיים כל עוד אנחנו מתמלאים בדברים החיצוניים האלה. כאשר יילקחו מאתנו אותן "הוכחות", נמצא את עצמנו שוב עם אותו בור שסגרנו על ידי אנרגיה חיצונית ושעכשיו התרוקן. כך ש"חסרים" אנחנו משלימים רק בתוכנו. באנרגיה פנימית, לא חיצונית. כאשר אדם אוהב את עצמו, מקבל כל חלק מהשלם שהנו ויודע שמה שלא נכון עבורו בכוחו לשנות, משתנה התפיסה שלו לגבי עיקר ותפל, מתבטלת הדרמה ובעיקר מתעצמת האמונה. חיים מתוך אמונה בעצמנו, שווים הרבה יותר ויצירתיים לעין ערוך מחיים המתנהלים מתוך הפחד. כך ששם המשחק הנו ההבדל בין הפחד לאמונה. האמונה בעצמנו, בזכותנו לטוב, ביכולת להאמין שאנחנו מסוגלים, ראויים ובעלי אחריות מלאה ל-איך שיראו חיינו. זוהי לפני הכל  מערכת האמונות שלנו בכל תחום. ואם ישנו מושג של חיי טוהר, הרי שהמשימה העיקרית שלנו היא לטהר את מערכת האמונות. את ה"מותר והאסור", את ה"שכר והעונש", את האשמה ואת החרטה. כמובן שיש כללים וישנם חוקים וכל אחד לוקח את האחריות על החיים המשותפים. אבל ישנה זהות וישנו "חוזה" שכל אחד מייצר עם עצמו לגבי מי שהוא, מהם רצונותיו, מהם בחירותיו (מאיזה מקום הנם באים: פחד או אמונה) ומה הנו עושה על מנת ליישם את בחירותיו, להשיג את מטרותיו או להגיע ליעד שבחר. כאשר ישנה התאמה בין הבחירה למעשה, מתקיימת זרימה מאוזנת והרמונית שמובילה את הדברים. כאשר אין התאמה בין בחירותינו למעשים שנבצע, מתקיים מסר כפול. פער. ובפער הזה  יתרחש כל השיבוש. אדם צריך לדעת מה הנו רוצה, מכיוון שאם לא ידע, כיצד יבקש? ואם לא יבקש, איך יקבל?. להוריד ציפיות. להפסיק להפיל את  חוסר האונים שלנו על הזולת, לצפות שיבינו מה שלא היינו מסוגלים לבטא.. לקחת אחריות ומתוך קבלה ואהבה, להיות מי שאנחנו ללא פשרות. ביושר פנימי ובאמת רגשית. כאשר אדם מקבל ואוהב את עצמו, אף אחד לא יהווה איום על הדימוי העצמי שלו. אנחנו מאוזנים וישרים לגבי מי שאנחנו, בעיני עצמנו ובעיני הסביבה. אף אדם לא יוכל לגלות את הסודות החבויים שלנו, מכיוון שבנינו לבין עצמנו אין סודות. אנחנו באהבה ובקבלה לכל פרט בשלם שהנו אנחנו. ביושר, באינטימיות עם עצמנו ובעיקר בידיעה שמה שנחליט לשנות - כשנחליט באמת, נשנה. מעבר לזה הכל בבחינת "הפוסל במומו פוסל". כל מה שמלחיץ אותנו במפגשים עם הזולת: מפחיד, מעצבן, יוצר שפיטה מול השוני.. בא מתוך מקום שעדיין לא מאוזן בתוכנו. אחרת מה אכפת לנו?.. כל אדם יכול להיות מה שהוא. מדוע איננו מצליחים לאפשר, להכיל או פשוט להתרחק? או להיות אסרטיביים מבלי להתרגז?..  היהדות מתמצתת את עיקריה במשפט "ואהבת לרעך כמוך". וזהו הכלל שמבטא את הצורך באהבה –העצמית, על מנת להכיל את הזולת. כך שהדגש הנו על ה"כמוך". מתוך הערכה עצמית גבוהה והיכולת להיות שלמים עם עצמנו, נוצר שלום פנימי שהנו הבסיס לשלום חיצוני עם הזולת - והעולם כולו. לקבל את השוני. לזכור שבאחדות ישנו הכל. שני אנשים שיתבוננו באותו הרגע על אותו ההר משני צדדיו ויקבלו שיחת טלפון בו זמנית שתשאל: איפה אתה? יענו: מול ההר. ומה אתה רואה? כל אחד מהם יתאר במדויק את שמונח מול עיניו. התיאור יהיה שונה – ושניהם יהיו לחלוטין צודקים. כך שלפעמים היכולת שלנו לקבל שאפשר לחשוב אחרת, לראות שונה את הדברים ולהיות עדיין צודקים, הנה היכולת להיות חכם ולאו דווקא תמיד צודק. כאשר נדע להכיל את עצמנו באיזון ובשלום פנימי – נוכל לאפשר לכל אחד מסביבנו להתנהל בדיוק באותה הצורה. בגובה העיניים, באנרגיה של קבלה ואפשור ואולי נזכור גם לאהוב. האושר האמיתי הנו על עצם קיומנו. אושר הנו מצב קיומי. כל דבר אחר נסמך על תגובה למשהו ולכן מגיע מה"אגו". גם במשפט "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", הדגש יהיה על המילה "תמיד", שזהו כבר מצב קיומי – שזהו האושר על עצם קיומנו, ללא תנאי ובקבלה לכל מצב. כזכור, אנחנו כאן בכדי להחליט מה אנחנו יוצרים מכל מצב. לכן בגדול,אנחנו הם היוצרים של חיינו או האחראים על גורלנו. גם גורל ניתן לשנות. כאשר עם של עבדים שוחרר ונלקח למעמד של הר סיני, נתנה לו פילוסופית קיום. על ידי אותו הגיון של איזון, ניתנה לו האפשרות להגיע לאמצע של שני קצוות. להיות משוחרר – ולשחרר. עשרת הדיברות הנה פילוסופיה המתאימה לעולם כולו. "אל תרצח" לדוגמא: אינו רק דיבר האוסר לקחת נשק ולהרוג. הוא מדבר גם על הצורך לא לרצוח את רצונותינו, את היכולות שלנו, את האמונה, את הזכות של האדם האחר.. ומכיוון שזוהי פילוסופיה וקוד חיים, ניתן לכתוב ספר שלם על כל דיבר. אותו עם של עבדים ששוחרר על מנת לקבל משימה ויעד, נבחר לתפקיד של משחרר. של המפיץ את "האור לגויים". אין זה הופך אדם אחד לטוב יותר מאחר. אין עם שמעל, אין בן אדם שווה יותר ממשנהו. כולנו אחד. ועל כן, מתוך צרכים משותפים ותהליך של עם, בחרנו את עצמנו ל"עם הנבחר" ובעצם חרצנו את גורלנו להתנהל באופן מודגש בממד ה"אגו". האגו הנו האנטי-תזה של האמונה. אגו או ערך- אמונה או פחד.
כאשר נזכור שמכל דבר אנחנו למדים וצומחים, שכל חוויה מעשירה אותנו, נזכר שכל עוד אנחנו חיים, אנחנו לומדים. מי שלא עושה, לא טועה ומי שלא טועה, לא לומד.  אותו ילד שנגע באש למד שזוהי הפעם האחרונה.. שזה שורף.. לכן הרבה מהחוויות שאנחנו עוברים הנן תיקון של : מה לא, ובחירה מתוך כך :מה כן. החובה היחידה שנקראת זכות, הנה זכות הבחירה. וכאן האחריות הנה באמת רק אישית. הבחירה הקולקטיבית משליכה על הפרט אך הפרט בהחלט יכול לשנות את המסה הקולקטיבית. שוב אמונה או פחד!. על מנת להגיע לאיזון פנימי, מוטב להתבונן על ההזדמנות ולא רק על הבעיה. על היכולת לקיים את המשימה שלשמה אנחנו כאן: ללמוד ולהתפתח, לוותר על שליטה (וויתור אינו איבוד), להסכים להשתנות. לכן אין צורך להיתפש ולהיאחז בעבר – בהחלט לזכור וללמוד ממנו. כפי שאין צורך לפתח תלות וניסיון בשליטה על העתיד – רק ליצור אותו. להציב מטרה בבחינת מאין אני בא ולאן אני הולך. כך שההווה הנו הזמן היחידי שבו ניתן ליצור. אין יצירה שיכולה להיווצר שלא על גב של קבלה. מתוך התגוננות אין יצירה!. רק מתוך קבלת המצב, בבחינת: זה מה שיש, ניתן לבחור ולהחליט מתוך כך,מה ניתן לעשות בכדי לשנות. בכדי ליצור את הטוב ביותר עבורנו מכל מצב. הקבלה טוענת ש"ההווה הנו העתיד". הרי כל מה שנזרע היום יצמח להיות המחר. זוהי המחשבה קדימה, זוהי הבחירה. זוהי האחריות וזוהי היצירה. ועדיין לא דיברנו על זוגיות, מערכת יחסנו לכסף או הבריאות המשקפת את חיבור של גוף ונפש. הכל פועל-יוצא של מערכת האמונות שלנו. אדם שירצה לרדת במשקל, עדיף לו שיאהב את גופו מכיוון שהרבה יותר מוצלח לשתף פעולה עם "ידיד" מאשר עם "אויב".. הערך העצמי הגבוה גם מאפשר לנו להתגבר על נטייה להרס עצמי והרגלים כגון התמכרויות, עישון, בריחה לסמים, אוכל, עבודה מופרזת או כל דבר שיאזן את החסרים הפנימיים שלנו על ידי בריחה לסיפוק חיצוני. לכן.. מאוזנים הנו מצב נרכש. וכל מה שעלינו לעשות הוא רק.. לעשות. באהבה ובחדוות היצירה, מכיוון שמגיע לנו בהחלט הטוב ביותר על עצם קיומנו!.

                                                                               דרור משולם.

כתבה זו התפרסמה בעיתון "מאוזנים" נספח לעיתון "את" לבית עיתון "מעריב".